האם ניתן לחנך להלכה ללא כפייה? הטור שהסעיר את הציבור הדתי לאומי
- מערכת האתר
- 28 במרץ 2019
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 28 ביולי 2019
הכתבת רחלי מלק בודה הצליחה לעורר דיון סוער על חינוך ילדים בטור שבו היא מודה בכישלון חינוכי, ושואלת האם ניתן לחנך ליהדות גם ללא כפיה? הטור גרר תגובות רבות • נראה שמצאו לציבור הדתי לאומי את הבטן הרכה
תחילתה של סערה
טור מוצלח נמדד במספר האנשים שהצליח לגעת בהם, ובשיח שהצליח לייצר. בעידן הרשתות החברתיות, שבהן התגובות מידיות, קל לזהות טקסט המייצר שיח, שכן יכולת התגובה נגישה לקהל הרחב ומסתכמת בלחיצה פשוטה.
בד' בסיוון התשע"ט (7/6/2019), פרסמה הכתבת רחלי מלק בודה ממקור ראשון, טור מטלטל על חינוך ויהדות במוסף מוצש של העיתון. הטור של רחלי עמד במדדים, ואף מעבר להם. הוא גרר תגובות רבות בפייסבוק, טור תגובה באותו עיתון, הוא אף הצליח לחצות את גבולות הרשת הווירטואלית לשיח ממשי. בעוד שהעיתון פונה בעיקר לקהל דתי, ומתפרסם בסופי שבוע, במוצאי החג (השבת והחג היו מחוברים), רבים העידו כי היווה נושא שיחה בשולחן השבת שלהם, ויצר דיונים בקרב מעגליהם.
התגובות לא אחרו לבוא
ידוע כי סוגיית חינוך דור ההמשך היא סוגיה מהותית, והשאלה כיצד מנחילים את המורשת הלאה מטרידה לא מעט הורים. בטור שפרסמה, חושפת מלק בודה במלוא האומץ והכנות את תחושת הכישלון בחינוך ילדיה בפן הדתי. הדברים הציתו סערה וגרמו לשאלת חינוך הילדים לצוף.
הרב שרלו, ראש ישיבת אורות שאול ברעננה, מציג עמדה מורכבת, וטוען אין מתכון קסם לחינוך. עם זאת, הוא מוסיף כי על כולנו מוטלת האחריות לחינוך ליהדות. ואיך עושים זאת? נראה שבהתמדה וכנות. אז נוסחה לא תמצאו כאן, אבל אולי הדרך תוביל לתוצאה הרצויה. ה"אותנטיות" חוזרת ועולה גם בפוסט שפרסם יואל פרנקבורג, מנהל מרכז שלבים העוסק בהדרכות ופעילויות חינוכיות לנוער. לטענתו, הדרך היחידה להעביר מסר הלאה היא באש, כלומר - בהתלהבות כנה ואמיתית.
הטור גרר גם תגובות של אנשי חינוך, וכך מעניינת במיוחד היא תגובתו של הרב יובל אהלי, ששימש כרכז במחוז דרום בתנועת בני עקיבא. הרב אהלי בתגובתו כבר מניח עמדה ביקורתית כלפי החינוך הדתי לאומי שמרני כפי שהוא היום. הרב אהלי תולה את כישלון החינוך דווקא בקיבעון והשטחה של היהדות, וכמעט בניגוד לרחלי הוא טוען כי דווקא יהדות מורכבת ומגוונת היא זו שתצליח לשרוד לאורך זמן.
אשת חינוך נוספת שהגיבה לטורה של מלק-בודה היא ד"ר לאה ויזל, דיקנית במכללת "אורות ישראל", שפרסמה מאמר באתר "כיפה" בו שיבחה את מלק-בודה על דבריה: "אהבתי את הכנות והפתיחות. לא קל להיות כן ופתוח ואמיתי עד הסוף גם מול הילדים והמשפחה שלנו". עוד הוסיפה ויזל כי אתגר הקדמת ה"נעשה" ל"נשמע" הוא אתגר גדול, אך זהו הדבר הנכון לעשות.
"במשך שנים, בישיבות, באולפנות, במדרשות במכינות ובתנועות הנוער מפגישים אותנו עם פרשנות חד-גונית, עם עולם הלכה שבו יש דרך אחת לקיים כל מצווה... בעיני אפשר גם אחרת" (יובל אהלי)
האם אפשר גם וגם? גם להיות ציניים וביקורתיים, וגם לצפות מילדנו לכבד את אותה מסורת? האם אפשר לחנך להסתייגות? ש"יקיימו, אבל לא עד הסוף". והשאלה הטובה ביותר היא - כמה זה מאכזב אותנו כהורים כשילדינו לא ממשיכים את המסורת? אלו מעט מהשאלות שעלו במסגרת הדיון. תשובה לא תהיה כאן.
コメント